החלטה בתיק דנ"א 5218/03

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נקבע, ברוב דעות, כי המשיבה (להלן: מקורות) זכאית לפטור מתשלום ארנונה כללית בגין תעלת מים של המוביל הארצי העוברת בשטחה של העותרת. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

           בפסק-הדין נקבע - מפי השופט ריבלין ובהסכמת השופט אנגלרד - כי מקורות זכאית לפטור מארנונה בהיותה מחזיקה בשטחי המוביל הארצי "מטעם הממשלה ולצרכיה", כמשמעות מונחים אלו בסעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938. הנשיא ברק, בדעת מיעוט, סבר, כי על-פי תכליתו אין סעיף 3(ב) הנ"ל מזכה את מקורות בפטור.

           לטענת העותרת נודעת לפסק-הדין חשיבות ציבורית וכלכלית רבה, והשלכותיו על הרשויות המקומיות רחבות וקשות. לדבריה, פסק-הדין יוצר שינוי במגמתה הפרשנית של הפסיקה בשנים האחרונות, הנוטה לצמצם את חסינות המדינה. כן טוענת העותרת כי פסק-הדין מפר את עקרון השוויון: ראשית, בכך שהוא מעדיף ללא הצדקה את מקורות, גוף עסקי המספק 65% מכלל צריכת המים במדינה, על פני גופים עסקיים אחרים המספקים את יתרת הצריכה ואינם זוכים לפטור מארנונה; ושנית, בכך שהוא מטיל על תושבי העותרת לשאת בנטל הארנונה בגין המוביל הארצי במקום לפזרו באופן הוגן בין כלל צרכני המים. עוד טוענת העותרת כי בפסק-הדין נפלה טעות באשר למצב החוקי שחל בין השנים 1997-1996, ואשר הצדיק, לכל היותר, מתן פטור חלקי בלבד ביחס לשנים אלה.

           מקורות הגיבה מיוזמתה לעתירה. לטענתה, אין בפסק-הדין משום חשיבות, קשיות או חידוש שבכוחם להצדיק קיום דיון נוסף. כן טענה, כי בשנת 1998 השתנה המצב החקיקתי הרלוונטי, ובכך הפכה הסוגיה, שלגביה התבקש הדיון הנוסף, לתיאורטית. באשר למתן הפטור המלא בין השנים 1997-1996 טוענת מקורות, כי אף אם אכן נפלה טעות בפסק-הדין אין בכך עילה לדיון נוסף.

           דין העתירה להידחות. נכון אני להסכים כי בפסק-הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה בדבר חלותו של הפטור הקבוע בסעיף 3(ב) לפקודה על שטח המוביל הארצי. עם זאת, כידוע, "על מנת להורות על קיום דיון נוסף נדרש כי המדובר יהיה בחידוש, חשיבות או קשיות מהותיים ומשמעותיים; ואפילו כאשר תנאים אלה מתקיימים, עדיין נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים" (דנ"א 4335/03 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(2) 1646; וראו גם: דנ"א 4223/03 שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס הבולים (טרם פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות (ירושלים) 1993 בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-על 2003(2) 3599). ההלכה שנפסקה בפרשתנו אינה נמנית עם סוג זה של מקרים. בחוות-דעת המיעוט של הנשיא נכללה אמנם התייחסות רחבה לחובותיה של המדינה, ושל גורמים הפועלים מטעמה, לעומת חובות המוטלות על גופים פרטיים; אך פסק-דינם של שופטי הרוב כמעט ולא נדרש לשאלה כללית זו אלא התמקד בשאלת תחולתו של סעיף 3(ב) לפקודה על שטחי המוביל הארצי ועל חברת מקורות, בהתחשב במאפייניהם המיוחדים. נמצא כי פסק-הדין אינו קובע מסמרות ביחס לגופים ולנכסים אחרים. כן יצוין, כי משהשתנה המצב החוקי בנושא הסכסוך פג במידה רבה טעמה של העתירה.

           אשר לטעות שלדעת העותרת נפלה בפסק-הדין, ביחס להענקת פטור מלא מארנונה בשנים 1997-1996, הרי שאף אם אמנם מדובר בטעות - שאלה שבה אינני נדרש לקבוע עמדה - הרי שהמדובר הוא בשאלה צרה ומתוחמת מאוד בזמן, שאינה מצדיקה דיון נוסף. אם וכאשר תשוב השאלה ותתעורר ביחס למקרים אחרים, ניתן יהיה לשוב ולבחון אותה.

           העתירה נדחית, אך בנסיבות העניין אמנע מעשיית צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ב בחשון תשס"ד (17.11.03).

                                                                                                     ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: